Shopping Cart
Your Cart is Empty
Quantity:
Subtotal
Taxes
Shipping
Total
There was an error with PayPalClick here to try again
CelebrateThank you for your business!You should be receiving an order confirmation from Paypal shortly.Exit Shopping Cart

Critics - Haaretz


ציפי שוחט

ציפי שוחט הארץ: 07.04.07

"כדאי גם לשים לב לבמאית הצעירה אלינור אגם בן-דוד, שביימה את "בדידותי היקרה" בכיכובו של גבי עמרני. זו הצגה ללא מלים - לדברי בן דוד, מלים אינן הצד החזק שלה כי היא הגיעה לא מזמן מצרפת לישראל . בכל זאת נראה כי בן דוד, בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב במגמת בימוי, היא במאית עם חוש אסתטי מפותח ורגישות לפרטים קטנים שיכולה להתפתח בתיאטרון הישראלי ולתרום לו."

פרפרים בבטן- קסם עדין

אתר הבמה 7.6.12

רגעים נעימים של קסם בימתי בהצגת היחיד לפעוטות (5-2) של המדיטק בפסטיבל ישראל

הצגה העשויה ביד אוהבת

מעט מאוד הצגות מתאימות לבני שנתיים, והנה לאחרונה בחרו שני תיאטראות מרכזיים, תיאטרון אורנה פורת והמדיטק להעלות הפקות בסטנדרטים גבוהים של תיאטרון המתאימות גם לפעוטות.

ההפקה החדשה של המדיטק, "פרפרים בבטן", עולה במסגרת פסטיבל ישראל לילדים בחולון ומיועדת לבני 5-2. זו הצגת ילדים ללא מילים שכתבה וביימהאלינור אגם בן דוד ומבצעת השחקנית הצעירהמיטל דמארי.

ההצגה מועלית באולם הקופסא במדיטק, חלל אינטימי שעל רצפתו מפוזרים שטיחוני לבד בצורת עננים. הילדים מוזמנים להתיישב על העננים כשהמלווים לצדם על הרצפה או על כסאות המסודרים סביב.

התפאורה היפה מסוגננת להפליא ביד אוהבת בגוונים בהירים שעליהם יתבלטו מאוחר יותר קטעי האנימציה והפרפרים הצבעוניים.

כאם לבן שנתיים וחודשיים השאלה המרכזית היא כמובן אם הילד יצליח להחזיק מעמד לכל אורך 45 הדקות. ההתחלה לא מבשרת טובות: בדקות שלפני תחילת ההצגה הוא מכריז שוב ושוב על רצונו: "הביתה". אבל, כשנפתחת ההצגה בסרט אנימציה הוא מגלה עניין שהולך וגובר כשהשחקנית מופיעה.

זהו מעין סיפור מסע של ילדה בעקבות פרפרים שהלכו לאיבוד אבל אין כאן עלילה של ממש אלא שורה של תמונות מתחלפות שעושות שימוש באנימציה, עבודת צלליות יפהפייה, תיאטרון בובות, מוזיקה נהדרת (שהלחין אריאל קשת) הבוקעת מתיבת נגינה, קטעי תנועה קצרים וכמה הפעלות חכמות של הילדים.

בזכות קצב נכון של התרחשויות ושימוש באמצעים השונים העומדים לרשותה, דמארי מצליחה לרכז את תשומת לבם של הילדים במשך שלושת רבעי שעה, זמן לא קצר בהתחשב בכך שזו הצגה ללא מילים והילדים צעירים מאוד. רגע מקסים במיוחד נרשם כשהילדים מגלים שענני הלבד צופנים בחובם הפתעות. הבעת העונג והפתיעה על פניהם היא המזכרת הכי יפה מההצגה.

מה שראוי עוד לציון הוא העדינות שבה מופעלים האמצעים הבימתיים המגוונים, ומשולבים זה בזה. אלה מייצרים רגעים מדויקים ונעימים של קסם בימתי. 

Review - Nana site

הבמה שלהם http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=552632

קבלו את פרויקט יום העצמאות שלנו: 60 האנשים המשפיעים בתרבות הישראלית. בכל פעם נביא לכם את העשירייה המובילה בתחומים הבאים: תיאטרון, קולנוע, מוסיקה, טלוויזיה, ספרות וסלבס כמובן. והפעם: אנשי השנה שלנו בתיאטרון

ענת זהר 04.05.2008

.1רמי הויברגר

2. יבגניה דודינה

3. יחזקאל לזרוב

4. רמי ברוך

5. דן שפירא

6. נטע שפיגלמן

7. יוסי עיני

8. אייל וייזר

9. אלינור אגם בן-דוד

גיל: 25

מנימוקי הוועדה: בן-דוד היא במאית תיאטרון צעירה ומרתקת, שעלתה לארץ לפני 6 שנים מצרפת. מאז היא הספיקה ללמוד בימוי, לביים הצגות ואף לזכות בפרסים. היא משכה תשומת לב רבה בפסטיבל תיאטרונטו 2007, כשביימה את גבי עמרני בהצגה האילמת "בדידותי היקרה", ובתיאטרונטו האחרון הפגינה את כישרונה כשתרגמה מחזה וביימה את אפרת בוימוולד ב"יהודי זקן בלונדינית".

10. אבי גיבסון בראל

Samira 2010

ביקורת חורף מתחת לשולחן - Time Out

ביקורת תיאטרון: "חורף מתחת לשולחן" בקאמרי – קסם מתחת לשולחן

14 באוגוסט 2010 3 תגובות

(ביקורת שהתפרסמה השבוע בטיים אאוט)


****


"חורף מתחת לשולחן" הוא מחזה קטן וחינני, שעוסק לכאורה בנושא חברתי טעון (היחס של החברה המערבית למהגרים) אבל בסופו של דבר מדובר בפחזנית רומנטית אווירירית בציפוי סוריאליסטי מתקתק. המעבדת והבמאית אלינור אגם בן-דוד, בעבודתה הראשונה בתיאטרון הרפרטוארי, מעבירה אמנם את ההתרחשות לישראל וממירה את דמותו של המהגר הפולני בעולה חדש מרוסיה, אך המחזה רחוק מלהאיר באופן חדש את יחסי עולים וותיקים בישראל. עם זאת, השינוי כן מעניק להתרחשות הבימתית תחושה טבעית ורעננה. אל מול הסינתטיות המאולצת שמאפיינת חלק גדול מהרפרטואר של התיאטרון הישראלי, אגם בן-דוד מצליחה ליצור על הבמה קסם אנושי וכובש.


לימור גולדשטיין מגלמת את ורד שלמון, מתרגמת רווקה, שמשכירה את החלל שמתחת לשולחן בדירה שלה לעולה חדש מרוסיה (אלון דהן), שמבלה את הזמן בתיקון נעליים ובישול, וגם סוגד לרגליה של בעלת הבית שלו. בין השניים מתפתחת אט אט חיבה עמוקה, זאת למורת רוחם של החברה הסנובית של ורד, ציפי (גאולה נוני), והמחזר החלקלק שלה שמואל (נסים זוהר), שהוא במקרה גם הבוס שלה.

למרות שמדובר בהופעת הבכורה של אגם בן-דוד על במה מקצועית, היא עשתה קילומטראז’ מכובד בבימוי הצגות בבתי ספר למשחק ומסגרות פרינג’ שונות, ומרגישים שהיא מגיעה לקאמרי עם ביטחון ואפילו תעוזה. "חורף מתחת לשולחן" היא הצגה צנועה לכאורה, אך גם משוכללת ומחושבת בכל הנוגע לתפיסת הבימוי והחלל, שכוללת שימוש מפתיע בוידאו ובעומק של הבמה, התורמים לכינונו של עולם בימתי רב קסם.


אך ההישג הגדול של אגם בן-דוד הוא בהדרכת השחקנים, שכולם יוצרים תפקידים מיוחדים, מסוגננים ולפעמים כובשים לחלוטין. המלך הבלתי מעורער של ההצגה הוא אלון דהן בתפקיד דימה העולה החדש, שמצליח לאזן בצורה מבריקה בין עיצוב פיזי מדוייק של הדמות לאנושיות האותנטית שנשפכת ממנה. לצדו מפתיע זבולון מושיאשווילי (הזכור כששי, שק החבטות של צביקה הדר מ"שמש" הטלוויזיונית) בנוכחות בימתית טבעית וכריזמטית כבן הדוד חובב השתייה של דימה. לימור גולדשטיין שוב נתקעת בתפקיד הרומנטי הקבוע שלה בהצגות הקאמרי, תפקיד שנראה שהיא יכולה לעשות כבר מתוך שינה, אולם אין ספק שהיא עושה אותו פעם נוספת בצורה משכנעת. גם גאולה נוני ונסים זוהר הותיקים בתפקידי המשנה עושים עבודה מיומנת ונלהבת.

אמנם אין ב"חורף מתחת לשולחן" ערך אמנותי ממשי, ובשורה התחתונה מדובר בעיקר בבידור תיאטרלי חביב, אבל זוהי הצגה שנעשתה באהבה 

ביקורת חורף מתחת לשולחן- מעריב, שרית פוקס 10.07.2010

מעל ומתחת לשולחן: על ההצגה "חורף מתחת לשולחן"

"חורף מתחת לשולחן" היא הצגה מצוינת המספרת על הירידה בסטטוס של רובנו בתוך העולם התאגידי, אבל גם על מה שתמיד יהיה בחינם: אהבה ופנטזיה

בין "שירת העצבים" לבין "ציפרלקס 20 מ"ג" מחליטה הבמאית אלינור אגם בן-דוד לשובב את נפשנו במנת בריאות. נפשית. אולי משום שגדלה בפריז ובבריסל ולא במחוזותינו הנירוטיים ואולי עקב היותה צעירה (28), אינטנסיבית (ביימה 11 הצגות פרינג' וכתבה ארבעה מחזות) ואם לתינוק, יפים החיים בעיניה.

בישראל יש אנשים העלולים לראות בעמדתה עדות לסטייה נפשית או לזיוף תיאטרלי. וכך היא מביימת בקאמרי במסגרת פרויקט במאים צעירים פנטזיה על נושא אהבה בימי קטסטרופה: "חורף מתחת לשולחן". מוקד הקטסטרופה הוא צמצום כללי במשאבים החומריים לקבוצה הולכת וגדלה באוכלוסייה. אבל זוהי פנטזיה של סוריאליסט צרפתי רולנד טופור ולא נניח "מרד הפועלים" של יהושע סובול ולכן הבמה הקסומה מדגימה את המצב בשפת הקרנבל שבו כידוע דברים מתהפכים וממדים משתנים.

במרכז הבמה עומד שולחן לבן. ורד (בתרגום לישראלית) גרושה שמתפרנסת בדוחק רכונה עליו שעות רבות ביום. מתחת לשולחן מאחורי וילון פרחוני מתגורר דימיטרי סנדלר שהוא בעצם שנסונר לא ממומש עולה מחבר העמים. ורד משכירה לו את המקום לשם השלמת הכנסה.

בעולמו הממוזער של דימיטרי יש פינת מטבח ובישולים פינת עבודה וגם נעליים לתיקון. המגורים מתחת לשולחן הם הטבה בתנאים בעבורו: לפני כן גר בבית קברות בארובה ומתחת למיטה. המגורים

למטה משנים את זווית הראייה של דימה (שם החיבה שלו ) והרגליים של ורד נעשות ייצוג של נשגבות העולם בכלל והאישה בפרט.

באחד הקטעים הפיוטיים של ההצגה הקסומה רוקדות שני זוגות רגליים מצוירות של גבר ואישה על גבי מסך אחורי ריקוד התאהבות. על אותו מסך נראים במהלך ההצגה איורים של כוכבים דמויי פרחים ופרפרים צלליות של תנוחות ארוטיות ועוד.

להגיד שהשולחן מסמן פער מעמדי והתנמכות כללית של יכולת כלכלית של המוני אדם זה להגיד את המובן מאליו. מה שפחות ידוע בארץ הוא טופור עצמו. היכרות איתו עשויה להרחיב את טווח ההתבוננות בהצגה.

פנטזיה על נושא אהבה בימי קטסטרופה. ''חורף מתחת לשולחן'' יוסי צבקר


רולנד טופור היה סופר, מאייר, צייר, מחזאי גרוטסקי מלא זעם אך גם תאב חיים והומור. הצצה באיוריו מגלה עולם פרוע, שחור, בוטה: אנשים מפולחים ושסועים נאכלים על ידי מין עכברושים או בזים, גולגלות פצועות, אישה עירומה שערוותה היא מין עכברוש עם קרניים. והרבה יותר מזה. בשנות ה-60 הקים עם חברים, ביניהם מחזאי האבסורד פרננדו אראבל ואיש הקולנוע אלחנדרו ג'ודורובסקי את תנועת הפאניקה שהצהירה כי תשחרר אנרגיות הרסניות בחיפוש אחר שלום ויופי.


באחד ההפנינגים שלהם זרקו צבים חיים על הקהל, שיספו אווז, מרחו דבש על נשים עירומות והיו גם נחשים וואגינה ענקית.

טופור, יהודי ממוצא פולני שחי בצרפת, היה ילד שנמלט עם הוריו בימי מלחמת העולם השנייה לאזור קרוב לשוויץ. היצירה היותר מוכרת שלו היא הסרט "הדייר" של רומן פולנסקי שעובד על פי הספר. הסרט, כמו הרומן, עוקב אחרי התעללות שכנים בשוכר דירה מהגר עד להתקף פראנויה והשתגעות.


סרט שחור, אבל גם משעשע, ברוח טופור. הבית על פי "הדייר" אינו מקום מוגן אלא פרוץ לרוחות רעות. יש להניח שפולנסקי שגדל בגטו קרקוב כילד הכיר את מה שטופור הילד הנמלט חווה בילדותו: שדיירי העולם חשופים לרשע גם בדירתם.


"חורף מתחת לשולחן" שנפתח במצוקת מהגר ואישה שמתפרנסת מעבודה בתחום התרבות עשוי להיראות כמתכתב עם פראנויית "הדייר" אבל הוא הולך למקומות אחרים. בין השאר כי טופור היה מבוגר ב-30 שנה מאז "הדייר" כשביים ב-2004, שלוש שנים לפני מותו, את ההצגה.


הבית, הדירה, נהפכים ב"חורף מתחת לשולחן" ממקום קלאוסטרופובי לחממה של ידידות ואהבה. המצב הסוריאליסטי הופך מצחיק מרגע לרגע כשגרישה, בן דודו של דימה, עגלולי כמותו, מגיע לביקור ומצטרף אל מתחת לשולחן עם הגיטרה שלו שמשמשת שולחן אוכל כשמכסים אותה בבד.


בנוסף נכנסות לדירה שתי דמויות שאמנם מבוססות כלכלית אבל בודדות. אחד מהם הוא שמואל, המו"ל של ורד, קפיטליסט של תרבות שמשלם לה פרוטות, דוחק בה לסיים את העבודה, מנסה לשכב איתה (נסים זוהר בפירואטים קומיים אדירים של חיזור מרושע).

האחרת היא חברתה ציפי שמנסה להיות

יעילה ומועילה ולגאול את ורד מהתאהבות בדימה נחות המעמד. בסוף ההצגה מודה ציפי (גאולה נוני הטובה) בבדידותה גם היא ומבקשת להיכנס אל מתחת לשולחן להצטנף עם האחרים.


אגב, בסיום גם ורד מגיעה אל מתחת לשולחן המטאפורי עם כולם כי היא יורדת בסולם המעמדי בעקבות הסירוב להינשא לשמואל ופיטוריה.


פרט חשוב: המו"ל מוחק את זהותה של ורד המתרגמת, אמנית המילים. הוא טועה באיות שמה על הספר המתורגם ומקמץ על תיקון הטעות. כלומר לא רק מהגרים נאבקים על זהותם במחזה. כידוע אמן המילים הוא החוליה החלשה בתאגידי התרבות.


כמהגרת בת מהגרים (הוריה ישראלים שחזרו לארץ) אך ללא שום קשר לזה בעצם, עשתה הבמאית מהלך אישי מרתק עם החומר של טופור והלבינה את רוב ההומור השחור כולל הלבנת צבעי הבמה. אבל לנו מותר לדמיין בהמשך לאיוריו הסוריאליסטיים-קינקיים מיני אפשרויות: למשל ששולחן עם שני גברים מתחת לירכיה של ורד הוא ואגינה ענקית ודימה שמחמם את רגליה בימי הקור מטפל בנעליה ומנעיל לה אותם הוא משרת במשחק סאדו-מאזו שבו ורד היא האדונית.


אגם בן-דוד בחרה בהשתקפות לבנה אגדתית של המצוקה האנושית ולימור גולדשטיין המקסימה יושבת על השולחן בפנים קורנים שמדביקים את הצופים (אותי למשל); גרישה חסר הבית מתגלגל בחן על כרסו כמו המפטי דמפטי (זבולון מושיאשווילי) ודימה המאוהב הוא קומיקאי נהדר (אלון דהן).


המוזיקה של אוהד חיטמן נהדרת, פיוטית וממזרית וקצת כלזמרית, התפאורה והתלבושות (יהודית אהרון) חינניים להפליא.

ואם מישהו רוצה להרהר במצבנו, ההצגה מעניקה לו סמל. יום אחד מביאה ורד לדימה עציץ יפני ממוזער והרי לנו מהות האירוע. סיפור על מזעור, ירידה בסטטוס החברתי של רובנו בעולם של תאגידים, מצוקת דיור, מהגרים שיורדים במעמד ומצטמצמים.

מה שניתן להשיג עוד בחינם כדברי האמרה הנושנה הוא אהבה (וגם ידידות).


רגע, עוד משהו. כשדימה מקבל את העציץ היפני הממוזער הוא מיד מפנטז שהוא רואה בו נהר מנצנץ, גשר וספסל, גיישה ועוד. גם הפנטזיה היא בחינם וההצגה היקרה הזאת מדרבנת אותנו להיצמד לפנטזיה עד שתהפוך לעובדה.

ביקורת "חורף מתחת לשולחן" - אלעד נעים 07-06-2010

בימינו הסאטירה החברתית כמעט ואינה מוצגת בתיאטראות בישראל, וגם כאשר ישנו ניסיון להעביר ביקורת כלשהי באמצעות התיאטרון, הוא אינו מוצלח בשל הניסיון להפוך את הסאטירה לאמצעי בידורי ולא לאמצעי ביקורתי. גם תוכניות הטלוויזיה כדוגמת "ארץ נהדרת" שהוגדרו כסאטירה מיסודן לעתים אינן מובנות ע"י הקהל הרחב, ורבים רואים במערכונים השונים בידור וצחוק במיטבם, בעוד שרובם ככולם מציגים מציאות חברתית עגומה שבמקום להעריץ ולחקות אותה יש להוקיעה. גם הרומנטיקה הסוערת שהייתה מושתתת על פשטות מאיימת להיפרד מהעולם. אלו הנושאים בהם עוסקת ההצגה "חורף מתחת לשולחן" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, שהינה אחת מיצירותיו של המחזאי הצרפתי (והיה גם במאי, משורר, קולנוען ועוד) רולנד טופור, בן המאה העשרים, שהתאפיין בכתיבת קומדיות מתוחכמות, מלאות הומור ונושכות, אשר מציגות את פני החברה, ולמעשה מטרתן לעורר בקרב הצופים תחושה של סלידה מחד ושל הזדהות מאידך.


עלילת ההצגה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין ורד שלמון, רווקה בודדה אשר עובדת כמתרגמת ואינה מצליחה להתפרנס בכבוד. לפיכך, היא נאלצת להשכיר את החלל שמתחת לשולחן העבודה שלה על מנת לשרוד כלכלית, ודימיטרי, עולה חדש מרוסיה, מסכים באושר לעסקה, ומתגורר מתחת לרגליה של ורד. בהמשך מצטרף לדימיטרי בן דודו גרישה כשותף, ובין שלושת הדיירים נרקמת מערכת יחסים מיוחדת, וזאת למרות תגובותיהן של דמויות אחרות בחייה של ורד - חברתה הסנובית ציפי גרינשפן ומנהל ההוצאה לאור שמואל כץ.


ההצגה "חורף מתחת לשולחן" היא ההצגה השמינית במספר שמעלה התיאטרון במסגרת פרויקט הבמאים הצעירים, שמטרתו לתת במה ליוצרים צעירים תחת חסותו של תיאטרון רפרטוארי, ובין השאר עלו במסגרת פרויקט זה הצגות מוצלחות אחרות כגון : "ע' 17", "משחקים בחצר האחורית", "קולות בלילה ואחרות. הבמאית והמתרגמת אלינור אגם - בן-דוד, שלראשונה מביימת הצגה בתיאטרון הרפרטוארי, עשתה עבודה מצוינת ומרשימה בתרגום ההצגה וביצירת העיבוד להצגה אשר משקף את המציאות הישראלית, כך שיהיה רלוונטי ומעורר הזדהות עבור הקהל הישראלי. במחזה בשפת המקור היה מדובר בשני מהגרים בפריס, וכאן שני המהגרים הפכו לשני עולים מחבר העמים, אשר חינוכם המוקפד והתרבות העשירה ניכרים בהם.


הסיפור המתואר ב"חורף מתחת לשולחן" הינו בשני רבדים עיקריים, שכן זוהי סאטירה חברתית המטפלת במצוקת הדיור ובעלות המופקעת של שכירת דירה וכמובן ביחס לעולים חדשים מחד, אולם מאידך זהו סיפור אהבה פשוט, מקסים ומלא רומנטיקה, והבמאית הצליחה להביא את שני רבדים אלו לידי ביטוי באופן מדויק ומעורר התפעלות, תוך שימוש באמצעים פשוטים ביותר על מנת להעביר סיפור מרגש ונוגע ללב, שגם יש בו מן ההתרסה ומן הביקורת, שאינה רק בין השורות של הטקסט, אלא היא ברורה לחלוטין מתוך בחירותיו של המחזאי וכמובן מתוך בחירותיה של הבמאית. אגם - בן-דוד שילבה בהצגה מוסיקה שהלחין אוהד חיטמן המבוצעת ע"י שני נגנים - מיכל סולומון (קלידים) וליאור רונן (קלרנית), וכן תנועה שעיצבה מרינה בלטוב ווידאו ארט לו היה אחראי רן בוגין. כל אלו מתמזגים באופן מיטבי ומדויק ביותר בכל תמונה ותמונה, ומוסיפים עושר להצגה מבלי לחרוג מהפשטות. בנוסף, הבמאית הקפידה לשמור על קו אחיד, שאינו חוטא להומור גס או בידורי, אלא שומר על איפוק ועל שנינות מתוחכמת, ותוכן רב אמנם גלוי וברור, אך חלקו משתמע מתוך רגעים ומחוות שנוצרים על הבמה - הבעות פנים, שתיקות ושפת גוף, שיש בהן מן ההתרפקות על רומנטיקה נוסטלגית. זאת ועוד, השולחן ורגליה של ורד מהווים סמלים חשובים בהצגה, שכן הם מהווים את עיקר המסר והביקורת - העולים החדשים נאלצים להסתפק במינימום הנדרש להם - קורת הגג שמספק השולחן, והם למעשה נרמסים תחת הרגליים של הוותיקים ונתונים לביקורת מתמדת, מה גם שיש כאן רמיזה ברורה להשפלתם אשר באה לידי ביטוי בהליכתם על ארבע גם כשהם יוצאים מתחת לשולחן.

התפאורה והתלבושות שעיצבה יהודית אהרון מצטרפות לקו המנחה הפשוט של הבמאית, ומסייעות ביצירת הצגה אינטימית, מעוררת הזדהות ונוגעת ללב, וזוהי הוכחה לכך שאין צורך ביותר מהנחוץ על מנת ליצור הצגה מוצלחת. כמו כן, התאורה שעיצב אורי רובינשטיין התאימה מאוד למתרחש על הבמה, והייתה מיטבית במעין משחק צלליות, אשר נראות מאחורי הוילון המשמש כמחיצה בין השולחן לבין שאר הדירה.


לרשותה של הבמאית עמד צוות שחקנים מרשים ומנוסה, שכל אחד מהם הינו ליהוק מושלם לתפקיד, ויחד עשתה עמם עבודה מצוינת. לימור גולדשטיין בתפקיד ורד הייתה נפלאה ומרגשת, והיא מצליחה ליצוק אמת פנימית לתוך דמותה של המתרגמת הבודדה, אשר מוצאת בדימיטרי את מה שהיא למעשה מחפשת מזה זמן רב - אהבה ורומנטיקה, שהפכו נדירות בחברה המודרנית. הקשר שלה עם דימיטרי מתחיל מתוך חוסר ברירה הנובע ממצוקה כלכלית, אולם בתחושתה היא אינה שייכת לעולמם של האנשים הבולטים בחייה - חברתה ציפי והמעסיק שלה שמואל - אלא מעדיפה את הפשטות של המקום מתחת לשולחן. לפיכך, היא מתנצלת בפני דימיטרי שרגליה כביכול פולשות לתוך דירתו מתחת לשולחן, מתייעצת עמו בנוגע לתרגומים, ומלכתחילה מגלה כלפיו יחס אמפאטי ומנומס.


אלון דהן בתפקיד דימיטרי מגלם לראשונה דמות בתפקיד ראשי בתיאטרון הרפרטוארי, וזאת לאחר שנים של תפקידים משניים בשלל הצגות. הוא סיגל לעצמו מבטא רוסי מעודן, אשר משקף את אישיותו הנינוחה, הנעימה, העדינה ומלאת ההומור. דימיטרי עוסק בתיקון נעליים, אולם ניכר כי הוא מתעניין בתחומים רבים נוספים, ולא בכדי ורד נעזרת בו בתרגומיה, ומוצאת בו אוזן קשבת. הוא מבחינתו מסתפק במועט ונהנה ממראה הרגליים של ורד, וזאת לאחר שהתגורר במקומות גרועים יותר קודם לכן.


זבולון מושיאשווילי בתפקיד גרישה מוסיף גוון נוסף של הומור להצגה, שכן הוא מהווה במידה מסוימת ניגוד משמעותי לדמותו של דימיטרי. בעוד שדימיטרי עדין ושקט יחסית, דמותו של גרישה מתהדרת במוחצנות, ולמעשה המראה החיצוני שלו בצירוף התנהגותו מביאה לידי ביטוי את הדמות באופן מיטבי, שכן על אף שהוא מעין "גלגל שלישי" הוא מהווה חלק בלתי נפרד מחייהם של ורד ושל דימיטרי. יתר על כן, גאולה נוני בתפקיד ציפי גרינשפן ונסים זוהר בתפקיד שמואל כץ היו מצוינים, ועיצבו דמויות מדויקות תוך שימוש עדין בסטריאוטיפיות - ציפי הסנובית, האליטיסטית והגאה, ולצדה שמואל מעורר הסלידה וחסר הכנות.


סיכום : הצגה מלאת קסם ורומנטיקה מבלי לאבד את הסאטירה החברתית. מומלץ בחום!

http://eladnaim.cafe.themarker.com/view.php?t=1619940 אלעד נעים, דה מרקר (2010-06-07)

The Jungle Book - ספר הג'ונגל

"גרסה צבעונית ואנרגטית, עם ריקודים מרהיבים, רקדנים מקצועיים, תלבושות מקסימות ובחירות מוזיקליות משובחות ומקפיצות. הפקה מקצועית ומלוטשת שבה הסיפור, המחול, המוזיקה והתלבושות משלימים זה את זה, והתוצאה הסופית מרהיבה ומהפנטת. הכוריאוגרפיה שמגיש כרמי היא אנרגטית, לעתים וירטואוזית, משובצת בשפע של ליפטים וניתורים, ובקריצות להשפעות שונות מעולם

 המחול. נורית אסיאג, עכבר העיר 26.10.11

"הפקה שונה, מלוטשת, קצבית שמשלבת בין מחול מעולה לעלילה המצויינת. המופע הזה מתאים לכולם, מגיל 4 ועד 104. קטעי המחול מעולים, הדמויות ססגוניות ברורות ומשעשעות , הקצב מהיר, ואין רגע דל.מומלץ בחום ". "דינרה מוסקוביץ' 7.11.2011"

"תנועות מהפנטות של חיות היער הנעות ברחבי הבמה במהירות הבזק. התלבושות מיוחדות... ללא ספק מופע מחול מוזיקלי איכותי....מחול איכותי שמתאים לגילאים אלו וודאי לגדולים יותר "מערכת "את זה" 17.8.11

"ההפקה מושקעת עם עיצוב במה ססגוני. ליהוק מוצלח. בימויה המוקפד של אלינור אגם הניב הצגה קולחת." נגה שביט-רז הארץ 30.10.2011

"כוריאוגרפיה מרשימה לצד בימוי תיאטראלי ססגוני ומרתק. מחול וירטואוזי ברמה טכנית גבוהה"

דינה חלוץ - עיתון לאשה 5.12.11

"גרסה חדשה בהפקה מיוחדת ... עבודה יפה ואנרגטית ביותר... חוויה אסתטית יפה ורבת דמיון"

שי בר יעקב , ידיעות אחרונות 18.12.11

"הצגת מחול קצבית צבעונית וסוחפת בביצועיה הווירטואוזים בדמותם של מוגלי וחבריו. מומלץ בחום."

פנטי פלוס, 2.2.11



יהודי זקן בלונדינית - Old Blonde Jew

 מרב יודילוביץ – ynet 25.04.08

במשך שעה מצליחה בוימולד, שמגלמת בחורה צעירה סכיזופרנית, להעביר את הצופה דרך טלטלת הנפש וייסוריו של יהודי זקן ניצול אושוויץ שכלוא בגופה. יש בה משהו נוגע ללב ורצינות מעוררת הערכה, כשהיא נעה בין תמימות מקסימה, לציניות מנוקדת בהומור ועצב אינסופי. היא מיוסרת אבל גם מלאת הומור. אישה של סתירות. דמות מורכבת ומעוררת מחשבה.

זו הפעם השנייה שאלינור אגם מביימת לתיאטרונטו. בשנה שעברה ביימה את גבי עמרני במונודרמה "בדידותי היקרה" המבוססת על שיר של ז'ורז' מוסטאקי. אז, צדה עבודת הבימוי שלה את העין בשל שפע הרעיונות מלאי הדמיון והכוונת השחקן. בהצגה הנוכחית מדובר בקפיצת מדרגה ענקית שמעידה על התפתחות ודרך לא קצרה שעשתה. אגם מדלגת מעל מרבית המכשולים שעלול להעמיד הטקסט ומורכבותו והיא עושה את זה בדרכה שלה

צבי גורן – אתר הבמה 27.04.08

מנפש כואבת אחת לאחרת

שעה אחר כך שוב לה על סדר היום נושא הטירוף, והפעם בהצגה המרגשת שתרגמה וביימה אלינור אגם בן-דוד על פי "יהודי זקן ובלונדינית" מאת אמנדה סטרס. המונודרמה הזאת מתארת פיצול אישיות מוזר כשלעצמו של סופי, נערה קתולית, בלונדינית ויפה כבובת חרסינה, שבגופה כלוא דיבוק שאינו אלא יהודי בן 77 ששמו יוסף רוזנבלט, שהוא ניצול אושוויץ.

על פניו כמעט בלתי אפשרי לתאר ולדמיין הצירוף הזה, שבאמצעותו עולים נושאים מרוחקים שרק עובדת היותם מאוחדים בגופה של הנערה יכולה לתת להם הסבר. נושאים כמו השואה, אהבה ראשונה, יהדות וקתוליות, בגרות וזיקנה נארגים אלה באלה, עוברים מנפש דואבת אחת לאחרת, נאבקים במציאות שאיננה מסוגלת לקבלם, וקובעים במצחה של הנערה חותם של טירוף מושלם, גם כשהם פותרים לה את הווייתה האמיתית.

ועל פניו קשה לתאר איך שחקנית יכולה לעמוד במשימה ולהיות בעת ובעונה אחת איש זקן וצעירה שבירה. אבל אפרת בוימוולד עושה את זה נפלא בבימויה החכם של ר אגם בן דוד. הן ויתרו על הדרך המקובלת של עיצוב חיצוני טיפולוגי של זקן של נערה, ובחרו ליצור דמות אחידה, שרק גיוון עדין של הבעת הפנים בצירוף הטקסט מגלה באיזו דמות היא מדברת. בוימוולד חיה את שתי הדמויות, אך בעיקר היא מצליחה ליצור את הצירוף שלהן לדמות אחת, כך שהדיאלוג המתנהל בינה לבין משפחתה או בינה לבין הפסיכיאטר שלה הוא רציף, ואחיד באנרגיה הפנימית. זהו הישג משחק מרשים.

טל בלכרוביץ כתב מוזיקה מצוינת שהוא מנגן חי, בקלידים, וליאון רוזנברג מצטרף בכינור מעבר למראה שהיא אולי המרכיב החשוב בעיצוב הבמה היפה של אירית אגם. אלון שטמפקה עיצב תאורה רגישה מאוד.

Critics: Touching the Stars - לגעת בכוכבים

1."הכל באמת כדאי בגלל "לגעת בכוכבים" [...] שמתחיל כמו פרודיה עצמית . [...] כתיבה מצחיקה,

ודווקא מתוכה מחלצים השחקנים מולי שולמן, יובל סמו ואלון פרודמן המצוינים ורותי בורנשטיין

המרגשת רגעי קסם תיאטרוני של ממש."


מיכאל הנדלזץ , מעריב, 08.12.05


2."מחברי "לגעת בכוכבים" זכו במענק יצירה : אלינור אגם ועודד סמו זכו במענק מטעם פסטיבל תיאטרון קצר


>[...] הוענק לראשונה מענק יצירה למחזאי צעיר על מחזה ביכורים. כספי המענק מטעם קרן תרבות אמריקה-ישראל, יחולקו בין יוצרי המחזה "לגעת בכוכבים" - אלינור אגם ועודד סמו.[...]אלבומי התמונות של טובול הם מוזיאון היסטורי לאלה שעשו ועושים את חיי התרבות בישראל והמחזה חושף את סיפורה של אשה מיוחדת עם תחביב מקורי וסיפור חיים סוער. [...] "המחזה הצטיין בייחוד סגנוני, באמירה אנושית מעמיקה ואמירה תרבותית חשובה על התיאטרון הארוך והקצר. זהו מחזה שמעז לבקר גם את הבית בו צמח. ההצגה בוימה ושוחקה היטב ומגיעות מחמאות רבות ליוצרים ולמבצעים."


ימרב יודילוביץ' , אתר Ynet, 12.12.05


אלינור אגם ביימה בחוש הומור סאטירי מצוין את המחזה "לגעת בכוכבים"3." "


צבי גורן, אתר הבמה, 12.12.05


4."[...] אבל אז, רגע לפני שבעלי המנומנם כמעט שכנע אותי להבריז מהאולם, עלה 'לגעת בכוכבים' [...] סיפורה האמיתי והנוגע ללב של שרה טובול [...] כמעט מתבקש שגם כאן ייפול המחזאי במלכודת הקלישאה [...]אבל לא. כבר מהרגע הראשון התבהר שמשהו אחר קורה פה. [...] משחק מעולה של אלון פרידמן [...]שהמחזה לא מתבייש לרדת על הבימה שעליו הוא עומד וזה פשוט.. קורע!

[...]יובל סמו הגדול [...] מקורי, מפתיע ובעיקר מצחיק אש. לשלושים דקות קצרות המזגן לא קירר, העייפות נעלמה ואפילו האיש


 המשתעל, ככה נראה, הבריא לחלוטין. בקצרה – מבריק!"

אורית רונאל, אתר Layla, 11.12.05

5."[...]החשוב שבהם, לדעתי, הטוב מכל מופעי הפסטיבל, הוא "לגעת בכוכבים"[...] ביצוע מעולה של רותי בורנשטיין [...] יש רעיון, אירוניה, וביצוע מושלם.


בן-עמי פיינגולד, עיתון הצופה, 12.12.05


6. [...] שתי ההצגות המומלצות בפסטיבל היו של כותבים בלתי מוכרים. [...] "לגעת בכוכבים" הוא מחזה הזוי ובלתי צפוי על גמדה שאוהבת להצטלם עם שחקנים מפורסמים. [...] יובל סמו, אלון פרידמן, מולי שולמן ובעיקר רותי בורנשטיין הפכו את הסיפור המצחיק והמשונה הזה להצגה שנונה, שגדלה הרבה מעבר לבחירה הפנימית על חשבון נמושג 'קצר', שנראה שממנו נולדה.

שי בר יעקב, 7לילות, 15.12.05

Critics : My dear Loneliness - בדידותי היקרה

ביקורות

"בדידותי היקרה"

פסטיבל תיאטרונטו 2008

בתמיכת קרן רבינוביץ'

       1. רגש וקסם."בדידותי היקרה"

יום חמישי 03 במאי 2007 08:34 מאת: מיכל בעדני, מערת עכבר און-ליין

"גבי עמרני זועק לאהבה" ועושה זאת בחברתה של בובה שלא מצליחה לגאול אותו מבדידותו. המשחק האילם והמוזיקה המדהימה מספקים ב"בדידותי היקרה" בתיאטרונטו חוויה מרגשת

השחקן הוותיק והמוערך גבי עמרני בשיתוף פעולה ייחודי עם במאית ומחזאית צעירה, אלינור אגם בן-דוד מעלים תיאטרונטו 2007 את "בדידותי היקרה" מחזה מקורי שנוצר בהשראת השיר של השנסונר הצרפתי ג'ורג' מוסטקי Ma Solitude.

עמרני שהופעותיו התיאטרוניות הגדולות והנפלאות בשנים האחרונות, מזוהות עם המחזאי השנון והנוקב חנוך לוין ("אשכבה", "בכיינים", "הזונה מאוהיו", "רומנטיקאים"), מעורר סקרנות מרבית כשהוא מבטא רגש ללא מילים בכלל. בתחילת ההצגה נראה כי הסיטואציה זרה ומוזרה לו, בעודו מנסה לדבר אל הבובה במין פנטומימה ללא קול. בהמשך ההצגה הוא משתחרר מהצורך להתבטא מילולית ומתמסר לרגעי השקט שחלקם מרגשים מאוד.

יהודית אהרון עיצבה חלל אסתטי להפליא, המייצג את דירתו הקטנה של הזקן, בגב הבמה מוצב חלון קטן, בתוכו מוקרן וידאו ארט מינימליסטי ומוקפד של אורי להב ופרץ דניאל מרקיש, המבטא את עונות השנה שחולפות. המוזיקה החיה והנפלאה (!) של טל בלכרוביץ', מציפה את החלל ברגש וקסם וקיומה מהווה יסוד משמעותי ביצירה העצמאית.

המחזה הבנוי מפעולותיו הבימתיות של הזקן, מתמקד בעיצוב בדידותו הקונקרטית ובצורך שלו לאהוב ולחיות ובפחות בעיצוב אישיותו הייחודית והחד-פעמית. יתכן כי ניתן היה לדחוס יותר מידע ומאפיינים ספציפיים שהיו מבקיעים את הדמות אל מעבר לאב-טיפוס ויוצרים רבדים נוספים בסיפור. דווקא הריקנות שתוקפת את הזקן לאחר המפגשים החפוזים עם האישה המסתורית המפתה אותו, היוו פתח הצצה לאזורים חדשים. יחד עם זאת הליהוק המסקרן, ההקפדה האסתטית והמוזיקה המדהימה יוצרים חוויה מרגשת שמותירה לחלוחית קטנה בזוית העין.

          2. אתר סקופ – בידור ואמנות הבמה

ערן שכטר 10/04/2007 18:43

ההצגה, שמבוצעת ללא מילים כלל, מתארת מסע רגשי שבו נחשף הקשר האינטימי והעדין של אדם עם בדידותו; לעתים הבדידות מנחמת ועוטפת, לעתים היא מכבידה ומשתקת. ספק צורך, ספק מטרד. הבדידות המופשטת קורמת עור וגידים על הבמה באמצעות בובה בעלת מאפיינים אנושיים.

את ההצגה כתבה וביימה אלינור אגם בן דוד, שעלתה לארץ לפני כחמש שנים מצרפת. היא הספיקה ללמוד בימוי בארץ, לביים הצגות בפסטיבלים שונים, ואף לזכות בפרסים.

את הזקן מגלם השחקן גבי עמרני. כאמור, במשך כל ההצגה הוא לא מוציא מילה מפיו. נדרש הרבה מאוד אומץ מצד בן דוד להעלות הצגה כזאת.

השימוש בבובה כדי להמחיש את חיפושו של הזקן אחר חברה היה רעיון טוב. אין ספק כי בהכנת ההצגה ובבימויה ניכרת השקעה רבה. גם בעיצוב התפאורה, במוזיקה המקורית שליוותה את ההצגה כולה, ובמשחק של גבי עמרני. עם זאת, קשה שלא להתייחס למחסור בטקסט, שמפחית מעומק ההצגה בצורה משמעותית.

כששאלתי את בן דוד מדוע החליטה להימנע מטקסט בהצגה, היא ענתה לי: "לפני חמש שנים עליתי לארץ מצרפת. כדי להימנע מקשיי השפה החלטתי לעבוד ללא מילים. ראיתי גם מקרה של אדם זקן ובודד והבנתי שאפשר להבין את בדידותו גם ללא מילים".

בן דוד הגיעה לעמרני בעצמה, לאחר שהחליטה כי הוא השחקן המתאים להצגה: "סיפרתי לו על ההצגה וביקשתי ממנו לשחק בה כשנשארו ארבעה ימים לחזרות, לפני הפרזנטציה לקראת הפסטיבל, והוא הסכים". עמרני הסכים להשתתף בהצגה ובפסטיבל רק בשל האתגר שבהצגה ללא מילים. "לא הייתי לוקח הצגה בפסטיבל אם זה לא היה אתגר, אם זאת הייתה עוד הצגה רגילה", הוא אומר.

על הפער בגיל ובניסיון העבודה בין הבמאית הצעירה לגבי עמרני אומרת בן דוד כי "זה בית ספר טוב יותר מהאוניברסיטה". עמרני מוסיף על שיתוף הפעולה עם בן דוד כי "זה נחמד מאוד, זו הרגשה שמזינים אחד את השני, וזה יפה".

לדברי בן דוד, הרעיון להצגה הגיע מהשיר "בדידותי" של ז'ורז' מוסטקי. אביה אוהב מאוד את השיר. הוא השמיע לה אותו והפציר בה להעלות הצגה על פיו. בן דוד אכן מקדישה את ההצגה לאביה.

Critic: Midnight Train - רכבת חצות


יום חמישי 18 בדצמבר 2008 07:58 מאת: מיכל בעדני בן-שישו


http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,411,209,30980,.aspx


"רכבת חצות", מאת בנצי אידיסיס, בבימויה של אלינור אגם, היא המערכון היחידי המתייחס באופן ישיר לאלמנט הזמן הקצוב - 15 דקות בהם צעירה מחכה לרכבת שתחלוף כדי שתוכל לקפוץ אל מותה, אלא אם כן תקבל הצעה רומנטית, מהגבר האלמוני שבתחנה. בימויה הפיוטי של אגם ונוכחותו המקסימה של אבי גרייניק (לצידה של דנה אברהם-סמו) מפזרים ניחוח יצירתי, שבולט מאוד לטובה על רקע העבודות האחרות במקצרון.

"This monologue offers a powerful speculation on the pressure experienced by fictional female suicide bomber"... " both startling and deeply moving". **** The Scotsman- Joyce McMillan 25/8/11


http://www.edinburgh-festivals.com/viewreview.aspx?id=3204


"Anat Barzilay plays the character of Samira with depth and great heart…" A thought-provoking production which leaves the judgement of this difficult issue entirely in that hands of the audience. " Reviewed by Darran Laine 7th August 2011


"Barzilay delivers a strong performance" ..."In choosing to examine the personal rather than the political context that produces a single suicide bomber, Samira succeeds in putting an a human dimension on this modern tragedy." Fest - BY PETER GEOGHEGAN. 16 AUGUST 2011


"Barzilay gives a convincing and emotional performance". Broadway baby review . peter Morton 22/8/11

Critic- Winter Funeral - הלוויה חורפית


מתוך The Marker Cafe , אלי ליאון 16.7.09

הסטודיו למשחק ניסן נתיב מסיים את שנת הלימודים הזאת עם ההצגה הלויה חורפית מאת חנוך לוין.מביימת את ההצגה אלינור אגם בן דוד.זהו בימוי מיוחד למחזה של חנוך לוין שנהג לביים את מחזותיו בעצמו.הבמאית נתנה למחזה צורה של פארסה קלילה ,במובן הטוב של המילה,מבלי לאבד את החן הלויני ומבלי לחרוג מרוח המחזה.(...) השחקנים ישבו בצדדים לא התערבבו עם הלוקחים חלק בעלילה והדבר רק הוסיף לתמונה החזותית הכללית.ההצגה היתה טובה ואיכותית (....) הבימוי היה מאוד חינני,גובל בשובבות, היה בו הרבה מוסיקה,תנועה שהוסיפו רבות להצלחת ההפקה. (...)לראות או לא לראות:הפקה יפה, משעשעת, משוחקת ומבויימת היטב.בהחלט מומלץ לראותה.הנאתי היתה מלאה ואפילו יותר.נכתב

הציון שלי: 5 מתוך 5

מתוך The Marker Cafe , 26.7.09

הצגת הסיום של מחזור מ"ד בסטודיו ניסן נתיב בת"א, מוכיחה שלפני הכל צריך בימאי טוב ושחקנים שנענים לו. אלינור אגם בן דוד, הצליחה לקחת מחזה של חנוך לוין – הלוויה חורפית, שאת תוכנו אפשר למצות במשפט וחצי - ולעשות ממנו מעדן של ממש. (...) אגם בן דוד הצליחה להעצים את הצחוק, ולהפוך את המגרעות האנושיות (שלוין כה אוהב להדגיש) למקור לבדיחה ולחווית צפיה. כל אחד מ – 17 השחקנים מגלם טיפוס-טיפוס. נועה בירון, תמר עילם, אורי אוריין ומיכאל אלוני הם רק חלק בולט בין כל שחקנים המצוינים. העושר הבימתי והצבעוני של ההפקה עושה אותה למאסטר-פיס שהיה כדאי וראוי שלא רק אנשי המעגל הקרוב לניסן נתיב יזכו לראות, אלא הקהל הרחב כולו.

Critics : Everybody want to live - כולם רוצים לחיות

ביקורת

"כולם רוצים לחיות"

סטודיו למשחק ניסן נתיב 2007

איזה אסון, כולם רוצים לחיות

יו

ם ראשון 15 ביולי 2007 22:22 מאת: מיכל בעדני, מערכת עכבר און-ליין

באירוניה האכזרית השמורה לו, מכנה לוין את מחזהו "כולם רוצים לחיות" , (שעלה לראשונה בקאמרי ב-1985 בבימויו) - קומדיה. אבל אצל לוין, כמו אצל לוין, גם הפעם מסתתרת מתחת ל"עטיפת הצלופן" גלולה מרה וצורבת, שמבעד לגלי הצחוק, מחלחלת זוועה עמוקה


 ומודעות חריפה למצבו השברירי של האדם.

"כולם רוצים לחיות" נבחרה כהצגתם האחרונה של בוגרי הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב ומועלית במסגרת פסטיבל "דור חדש בתיאטרון" בבימויה של אלינור אגם בן-דוד. זו יצרה הצגה המשמרת את הגרוטסקה המורבידית של לוין ובמובנים רבים מתכתבת עם יצירת המופת האחרונה שלו "אשכבה". עיצוב התפאורה והתלבושות של יהודית אהרון הופך גם הפעם את האדם ליצור מרופט - לבוש סחבות, עם שיער מדובלל ותוספות גוף, ההופכות אותו לחפץ מכני המכלה את קיומו בארגזי עץ דחוסים שנראים כמו ארונות קבורה. המלאכים (משרתי האלוהים) עוצבו כעופות דורסים, מרוטי צוואר ונוצות. המוזיקה הקברטית של טל בלכרוביץ בליווי חי על הבמה מלווה את הדרמה לכל אורכה ומוסיפה נופך סנטימנטלי, קצבי וטרגי. הכוריאוגרפיה של מרינה בלטוב נראית כמחול מוות מיסטי, רפטטיבי ומעגלי.


הבוגרים הצעירים בעבודת אנסמבל חזותית מרשימה, עוטפים את הגיבור הראשי, פוזנא (ליאור דורון) ומוכיחים שאין דבר כזה תפקידים קטנים. בעיקר בולטים לטובה- אופיר נהרי, בתפקיד כפול (מצחצח הנעלים וגוגלה בנו של גולגלביץ'), וויטלי פרידלנד כזקן גוסס. שניהם מצליחים להעביר את אותה איכות נדירה של פגיעות, עליבות, אימה ואמת החבויה בקומדיה הלווינית. שאפו.

Backstage- מסע בין הקלעים

יום ראשון 19 באפריל 2009 02:00 מאת: תמר רותם

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,35112,.aspx

בקרביים של התיאטרון

מסע בין הקלעים" מכיר לילדים את המציאות שמאחורי ההצגות וגם מלמד אותם לדמיין בלי תפאורה גרנדיוזית

"מסע בין הקלעים".

תיאטרון ירושלים עצמו הוא התפאורה

אחרי מבול הצגות הילדים בפסח, נעים להיזכר בהפקה צנועה אחת - כל כך צנועה שהיא אינה מתיימרת כלל להיקרא הצגה, אלא רק "מסע בין הקלעים"; אבל היא עדיין מלמדת על תיאטרון יותר מרבות מאלה הקוראות לעצמן הצגות. לכן כדאי במיוחד לצרף למסע בני ארבע ושש, שעדיין לא היו בהרבה הצגות, כמין חיסון מפני ההצגות הגרנדיוזיות שעוד יראו. וגם ילדים מעט גדולים יותר ייהנו מהמסע ומההפתעה שמזומנת להם אם יגיעו אל סופו בהצלחה.

"מסע בין הקלעים" היא הפקה חדשה של תיאטרון ירושלים, המנצלת את החלל המרשים של התיאטרון הזה. כפי שנרומז שמו, במופע זה הילדים מסיירים בקרביים של התיאטרון, באזורים שצופים בדרך כלל לא מסתובבים בהם: במסדרונותיו הצרים כמותני אדם כמעט, בחדרי השחקנים, מאחורי הקלעים ועל הבמה. כל זאת בהדרכת שני השחקנים המוכשרים חמוטל אנדי ודניאל קישינובסקי, שמחליפים דמויות ומלווים את הילדים בסיפור המסגרת.

בתחילת ההצגה מתאספים בלובי של התיאטרון כ-15 ילדים ומלווים. עד שיתחיל המופע, אפשר מהחלל העצום של תיאטרון ירושלים על מפלסיו השונים, המסעדה וחנות הספרים. רק אור יום מועט חודר למבנה הכמעט גותי, ובעוד הילדים מטים את ראשיהם לאחור להסתכל על התקרות הגבוהות והמדרגות שמכסה אותן שטיח אדום, מתחילה לנוע לעברם דמות אשה, שעד אז היתה דוממת ואיש לא הרגיש בקיומה כמו היתה חלק מהקיר, ולהזמין אותם למופע.

מאי שם מגיח גם בוב. בוב הוא הבמאי, והוא טרוד ועצבני כמו במאי שצריך להרים פרמיירה הערב והשחקנית הראשית שלו, שצריכה לשחק בתפקיד הנסיכה, עדיין לא הגיעה. שחקנית עם שיער מתולתל ששמה מיכל מצטרפת מאחור ומציעה את עצמה לתפקיד. אבל כל אחד יכול לראות שהיא לא מתאימה. כך מתחיל המסע שאמור ללמד את מיכל להפוך לשחקנית אמיתית. לנסיכה.

בעקבות מיכל אנחנו מגיעים לאולם תיאטרון קטן שבו היא נפגשת עם מורה של שחקנים, מולייר שמו, שהוא חינני וצרפתי עד קצות שפמו. על המסך שמאחוריו היא יוצרת דיאלוג נחמד עם אמן פנטומימה ובהמשך נפגשת עם מורה לפיתוח קול שעל השמלה שהיא לובשת דוגמה של קלידי פסנתר ולבסוף מגיעה גם תורה של מלבישה רוסייה ופזורת נפש ושמה אולגה.

כל הדמויות הללו, כולל פועל הבמה בסוף, מגולמות בחביבות ובחן על ידי קישינובסקי, המצליח להעלות יותר מחיוך על פני המבוגרים. בתום הסיור הם מגיחים מתוך המסדרונות הצרים והמתפתלים, המגיעים כמו מחילות אל אחורי הקלעים של התיאטרון. וזה מרשים: הגובה, המתקנים העצומים, הסולמות. חזק מכל אפקט, מכל תפאורה מסתובבת או במה מכוסה עשן.

אחר כך, בעזרת מיכל, אנחנו לומדים לדמיין את הארמון ללא תפאורה, באמצעות משחקי תאורה ואפקטים מוסיקליים, עד לסוף הטוב: מיכל מצליחה להיות נסיכה בדרכה, בלי להיות יותר מדי מתקתקה, ומצטרפת לנסיך שלה.

"מסע בין הקלעים" תועלה בתיאטרון ירושלים ב-23 בחודש. 

קופצים - Small Bama 3

צבי גורן- אתר הבמה –25.10.04

"קופצים" של קרן יובל, בבימוי טוב של אלינור אגם, מעמיד את הזוגיות למבחן התהום הרובצת לרגליו, באמצעות חתן וכלה שלפני החופה מחליטים

לבצע קפיצת בנג`י. הדיאלוג הקצר מבוצע בשכנוע רב על ידי מאיה האן וניר נדיר.

כתבה - קופידון עייף - אלינור אגם - 2102

The Butterfly Kiss - פרפרים בבטן

http://www.mako.co.il/home-family-kids/products-hanukkah-shows/Article-d168d1aa5256b31006.htm

פרפרים בבטן: הצגה בווליום אחר

בלי רעש וצלצולים ובלי דיבורים בכלל הצליחה השחקנית להפנט את הילדים במשך 45 דקות עם קסם מושקע, עדין ומלא חן. רוצים לעשות לעצמכם ולקטנים אתנחתא קלה ורגועה מקרקסים, פסטיגלים ומופעי ענק מסחררים? פרפרים בבטן היא התשובה הנכונה

לילי שרצקי אלמליח | mako | פורסם 04/12/12 11:01:30

אחרי כמה מופעים מסחררים שכללו צוות שחקנים גדול, רקדנים, תלבושות, תפאורות מתחלפות, דובים מחופשים ואנשים שעפים מתוך טיל - הרגשתי שאני צריכה קצת מנוחה. פייר? לא היה לי כוח לעוד הצגה.

אבל אחרי הכל, הצגה לילדים זה כמו פחמימה לאמהות: לא אומרים להן לא בחיים. ולכן לא אמרתי לא להצגה "פרפרים בבטן". האם היא עשתה לנו פרפרים בבטן?

על מה ההצגה? "פרפרים בבטן" היא הצגת יחיד ללא מילים המשלבת מוסיקה, וידאו-ארט, אנימציה, בובות וצלליות. זהו סיפורה של ילדה שרודפת אחרי הפרפרים שלה שנעלמו, ומזמינה את הקטנטנים להשתתף במרדף.

מי רוצה לקבל נשיקה מפרפר?

איך היה? מקסים בהחלט. אחרי כל השירים, הריקודים וההו-הא, "פרפרים בבטן" מדברת בווליום אחר. היא רגועה, שקטה, ולרגעים הרגישה לי, באופן אישי, כמו שיר ערש עדין לפני השינה.

נתחיל מזה שמדובר בחדר קטן, בו הילדים יושבים על הרצפה בדומה לשעת סיפור. התפאורה מינימאליסטית מחד, אבל מושקעת במיוחד מאידך. ההצגה משולבת בווידאו ארט של קטעי אנימציה מקסימים והבמה נפלאה ועשירה בפרטים קטנים: גוונים בהירים של עצים, מזוודה קטנה ואביזרים שניכר כי נעשו בעבודת יד אמנותית ואוהבת.

השחקנית טולה דמארי (מקסימה ונגישה) נכנסת בדממה ומהפנטת את הילדים. לקח לאלה מעט זמן להבין מה קורה כאן - השחקנית לא מדברת במילים, אבל מעבירה את המסר בשלל אופנים אחרים: במבט, בתנועה ובפרפרים.

ההצגה משלבת אינטרקציה עם הילדים. השחקנית עוברת ביניהם, מדביקה נשיקה מהפרפר ומפתיעה עם מדבקות של פרפר, שגם ניתנות בסוף ההצגה. אני מודה שלרגעים חשתי שאני נרדמת, אבל הופתעתי בהחלט לגלות שאלה פשוט התאהבה, ולא הפסיקה לדבר על הפרפרים בבטן הקטנה שלה.

אם מכל ההצגות הקודמות יצאנו עם אדרנלין מטורף, הרי שמזאת יצאנו באיזה רוגע מסוים, נחת. לא תמיד צריך רעש גדול כדי לעשות טוב.

מדד הנוכחות בקהל? מלא. מדובר היה בקהל של קטנטנים ממש (שנתיים, שלוש) שניכר כי הוא נכבש בקסם המיוחד של ההצגה הזאת. הקטנים נותרו מהופנטים, הגדולים יותר שיתפו פעולה.

מה אלה חושבת? "אמא, ממש ממש נהניתי בהצגה".

מה אמא של אלה חושבת? "אני שמחה, מאמי. יש לך מדבקה גם בשבילי?"

בשורה התחתונה: הצגה מומלצת במיוחד לזאטוטים. התכנים הולמים, ואורך ההצגה נכון להם.

title

Click to add text, images, and other content

פרפרים בבטן ביפן

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/260137

"פרפרים בבטן" בתיאטרון המדיטק חולון

הצגת הפעוטות, "פרפרים בבטן", הוזמנה להשתתף בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים Kijimuna ביפן. וגם אצלנו.

אאגודל טקסט

פרסום ראשון: כ"ה באב תשע"ג, 01/08/13 08:10

תיאטרון המדיטק חולון שולח זרועות מעבר לים.הצגת הפעוטות, "פרפרים בבטן", בבימויה של אלינור אגם, הוזמנה להשתתף בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים Kijimuna ביפן .בחודשים הקרובים תעלה ההצגה בהודו, סרביה, ארגנטינה, סין וסינגפור.

פסטיבל Kijimuna אשר החל לפעול בשנת 2005, מציג מידי שנה את מיטב הצגות הילדים שנוצרו ברחבי העולם. כמו כן, הקהל שמגיע לפסטיבל מוזמן להשתתף באירועים נוספים הנלווים לפסטיבל בהם: שעות סיפור, חוגים ומופעי רחוב. הפסטיבל המציג בין היתר הצגות מגרמניה, סין, צרפת, קנדה ועוד, חרט על דגלו לשמש מקום לחילופי תרבויות ואמנוית.

ההצגה "פרפרים בבטן" בבימויה של אלינור אגם, היא הצגת יחיד לפעוטות המשלבת מוסיקה, וידאו-ארט, אנימציה, בובות וצלליות. זהו סיפורה של ילדה – המגולמת על ידי השחקנית טולה דמארי שרודפת אחרי הפרפרים שלה ומזמינה את הילדים הנוכחים בהצגה להשתתף איתה במרדף אחר הפרפרים האבודים תוך שהיא מכניסה אותם לעולמו הקסום של התיאטרון.

"פרפרים בבטן" אשר זכתה לציון לשבח ע"י סל תרבות ארצי, הוזמנה להציג גם בהודו בדצמבר 2013, בסרביה במאי 2014 ובארגנטינה ביוני 2014.

המנהל האמנותי של תיאטרון המדיטק, רוני פינקוביץ' אמר כי "ההזמנה להשתתף בפסטיבל הבינלאומי להצגות הילדים Kijimuna ביפן מהווה כבוד גדול עבור תיאטרון המדיטק והינה עדות לכך שאמנות איכותית הינה חוצת תרבות, גבולות ושפות".

אלינור אגם, במאית ההצגה: ״זו חוויה שונה לגמרי להופיע מול ילדים יפנים. התרבות שלהם שונה משלנו, הן מבחינת נימוסים והן מבחינת השקט שלהם. אני מברכת על ההזדמנות שניתנה לי ליצור הצגה כזו, היא מאפשרת לפנות אל רגשות הילדים וחושיהם ללא דיבורים וללא ניסיון להעביר מסר חינוכי מסוג זה או אחר, אלא חוויה תיאטרלית רגשית בלבד".

0